עמנ (י-ם) 21691-02-12 מרדכי מרקוס לאסט פולק נ' ניר ח"ן מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית, פורסם ביום 5.4.12 בבית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים


עיקרי פסק-הדין:
פסילת בחירות לועד האגודה בשל הצבעה באמצעות ייפוי כוח למרות שמוסרי ייפוי הכוח שהו בארץ במועד הבחירות.
בבחירות שהתקיימו לוועד המושב נטען, שחלק מחברי האגודה הצביעו באמצעות יפוי כוח בכתב שמסרו לחברי אגודה אחרים, על אף שהמוסרים שהו בארץ במועד הבחירות, וזאת בניגוד להוראת פקודת האגודות השיתופיות ולהוראות המפקח האזורי של האגודה.
חוקר שהתמנה מטעם רשם האגודות הגיע למסקנה, שאכן ההצבעה באמצעות יפויי הכוח הייתה שלא כדין, והמליץ על קיום בחירות חוזרות למקומות 6 ו-7 בלבד, שכן לפי קביעתו הסטייה מהוראות הדין הנוגעת ליפויי הכוח אין בה משום עיוות דין ביחס לחמשת המקומות הראשונים שנבחרו, ולכן אין לפגוע בכשרות בחירתם של אותם נבחרים.
העניין הובא להכרעתו של עוזר הרשם, ומסקנת החוקר אומצה על-ידו.
עוזר הרשם קבע, כי מאחר שהבחירות היו חשאיות, ניתן להניח כי "שלושת הקולות הפסולים ניתנו, לכאורה, לכל אחד ואחד מהנבחרים", וכדי לתקן את הפגם, ניתן לגרוע מכל אחד מהנבחרים שלושה קולות. מאחר שהתוצאה משפיעה רק על הנבחרים למקומות השישי והשביעי (ועל אלה שבאים אחריהם) - המליץ עוזר הרשם על קיום בחירות חוזרות למקומות השישי והשביעי בלבד.
בקביעתו התבסס עוזר הרשם על עמ"ן 207/04 (י-ם) סריזדה ניסן נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' (מיום 24.5.2004), שם נקבע נפסלו בחירות, כאשר התברר ששלוש מן הבוחרות, נשים נכות שהתקשו להגיע לקלפי, הצביעו מחוצה לו כשעבור כל אחת מהן מילא קרוב משפחה את טופס ההצבעה לפי רצונה.
עוזר הרשם קבע, שיש לאבחן פסק דין זה, שכן מאז תוקן צו האגודות השיתופיות באופן המאפשר הצבעה מכוח יפוי כוח מבן/בת הזוג, בין באסיפה הכללית ובין בקלפי, כך שלו ניתן פסק הדין היום, תוצאתו הייתה שונה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.
לטענת המערער, היה על הרשם להורות על פסילת הבחירות בכללותן ולקיימן מחדש, ולא להסתפק בבחירות חוזרות לשני המקומות האחרונים, שכן מאחר שהבחירות חשאיות, אין לדעת אם מיופי הכוח הצביעו לפי ההנחיות שקיבלו ממייפי הכוח, ולפיכך יתכן שאותם חברים שקולם נפסל, היו מצביעים באופן שונה מהאופן בו הצביעו בשם מיופי הכוח, ויתכן שתוצאות הבחירות היו שונות בתכלית.
בית המשפט העליון קבע כי: פסילת בחירות תיעשה בהתקיים שני תנאים מצטברים - בחירות שלא על פי תחיקת הבחירות, שהסטייה בהן עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות.
בבואו להכריע בסוגייה זו על בית המשפט להביא בחשבון את הגשמת רצון הבוחר והבטחת טוהר המידות. בהחלת עקרונות אלו על הסוגיה שבמחלוקת, נקבע שטעה עוזר הרשם במסקנתו, לפיה הפגם שנפל אינו מחייב פסילתן ועריכתן מחדש, ונקבע שפגם זה הינו פגם מהותי, שיש בו כדי להשפיע על תוצאות הבחירות, שכן מדובר בבחירות שהוכרעו על חודם של קולות בודדים.
בנוסף, הצבעה חוזרת עבור שני מקומות בלבד, לאחר שזהות חמשת חברי הוועד האחרים כבר ידועה, אינה דומה להצבעה כוללת עבור כלל חברי הוועד, ויש בה כדי לעוות את רצון הציבור.
גם לפי תקנון האגודה מקום שחדל אחד מחברי הוועד הנבחר מכהונתו, במהלך תקופת כהונת הוועד, לא נערכות בחירות למקום שהתפנה, ובמקומו נכנס לכהן מי שקיבל את רוב הקולות אחרי החברים שנבחרו, כך שאין לערוך בחירות חלקיות כשזהות יתר חברי הוועד ידועה. לפיכך הערעור התקבל, במובן זה שהחלטת עוזר הרשם מתבטלת ויש לקיים בחירות כלליות לוועד האגודה השיתופית.




ע"א 434/07 פרינץ נ' מושב אמירים, ניתן ביום 14.6.09 בבית-המשפט העליון


עיקרי פסק-הדין:
שאלת אכיפת קבלה לחברות באגודה ושיעור הפיצויים בגין הפרת חובת תום-הלב במשא-ומתן בהליך הקבלה למושב אמירים.
רקע עובדתי המערער פנה למושב בשנת 1995, בבקשה להתקבל כחבר. בקשתו נדחתה בשל כך שלא התקיימו בו התנאים הקבועים בתקנון האגודה, בין היתר דרישה לאורח חיים צמחוני ודרישה לילדים. במהלך 1996 הודיעה ועדת הקליטה של המושב, שהוחלט להמשיך את הליך הקבלה של בני הזוג, בתנאי ויהיו בעלי משק במושב, כנדרש בתקנון. בני הזוג רכשו משק במושב אולם אז הודיע ועד המושב כי הוחלט שלא לקבלם למושב, מבלי שניתן נימוק כלשהו להחלטה. במסגרת הליך משפטי אשר נוהל על-ידי המושב נגד המערער, ניתן צו מניעה שאסר עליו לבצע בנייה במשק שנרכש על-ידם במושב. המערער הודיע למושב, שויתר על מימוש זכותו במשק וביקש למכור את המשק לצד שלישי, אולם המושב התנה את הסכמתו למכירה בעמידתו של הרוכש בהליך הקבלה לישוב ובתשלום דמי כניסה בסך 25,000 דולר. המועמדים שהוצעו על-ידי המערער לרכישת המשק - נדחו על-ידי ועד המושב. המערער הגיש תביעה לבית-המשפט במסגרתה ביקש, בין היתר, להורות למושב לקבלו כחבר אגודה, להתיר לו להשלים את עסקת המכר ולהירשם כבעל הזכויות במשק, ולחייב את המושב לפצותו על נזקיו. פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי נצרת -בית-המשפט המחוזי פסק, שהמושב נהג בחוסר תום לב כלפי המערער בהליך הקבלה ובכך הפר את הוראת הדין לעניין תום הלב בניהול משא-ומתן. -עוד נקבע, שאי קבלת המערער למושב נעוץ בטעם שהמושב רצה לשמור את המשק לטובת בנים ממשיכים, ולכן התנהלות זו של המושב מהווה הפרה של חובת תום-הלב במשא-ומתן. -נפסק, שעל המושב לפצות את המערער על נזקיו בגין אי כריתת החוזה עם המושב, אשר היה מעניק לו, בין היתר, גם זכויות במגרש בהרחבה בהיותו בעל משק במושב. -המערער נמצא זכאי לפיצויים "חיוביים", כאילו נכרת חוזה בינו לבין המושב, וכן נפסק שיש לאפשר לו לקבל את הזכויות במשק. -מנגד, גם המערער נהג בחוסר תום-לב כלפי המושב, בשל כך שהסתיר את העובדה שרכש משק, והעמיד את המושב בפני עובדה מוגמרת כדי להקשות על המושב לדחות את בקשתו להתקבל כחבר, ולא פעל להקטנת הנזק כשדחה את הצעת המושב לקבלו כחבר בתנאי שיוותר על חלק מהזכויות במשק אותו רכש. -לכן נפסק, שהמערער יפוצה ב-25% בלבד מגובה הפיצויים החיוביים להם הוא זכאי. -על קביעותיו אלו הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית-המשפט העליון. פסק-הדין בערעור בבית-המשפט העליון -בית-המשפט העליון הסכים אומנם עם מסקנות בית-המשפט המחוזי, בכל הקשור להעדר תום-הלב של המושב, אך לא עם תוצאת פסק-הדין אשר לגובה הפיצוי. -בנסיבות העניין אין מקום לפסוק פיצויים חיובים, בשל כך שהמשא-והמתן שנוהל לא הגיע לשלב הסופי באופן שניתן לטעון כאילו נכרת חוזה בפועל, ומאחר ולא ניתן להתעלם מחוסר תום-הלב של המערער. -עוד נקבע, שמתן פיצויים חיוביים למערער אינו צודק בנסיבות העניין לנוכח חלקו של המערער בהכשלת ההתקשרות עם המושב בשל חוסר תום ליבו. -לפיכך, הפיצויים שיש לפסוק למערער בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחוסר תום ליבו של המושב במשא-ומתן, הם פיצויי הסתמכות, כדי להביא "להשבת מצב לקדמותו". -בית-המשפט העמיד את חלקו של המערער באשם תורם עד כדי 20% מסכום הפיצויים. בית-המשפט הבהיר, שמאחר והפיצויים נועדו להחזיר המצב לקדמותו - אין מקום להפחיתם באופן משמעותי בגין האשם התורם, בין היתר מכיוון שמדובר בגוף בעל אופי ציבורי מול יחיד. -בית-המשפט קיבל את טענות המושב לעניין מכירת המשק לצד שלישי, וקבע שהתנאים שהציב המושב למכירת המשק סבירים, ושעל המערער לעמוד בהם כדי לממש את זכותו במשק. -אשר לחובת ההנמקה במסירת ההחלטה על תוצאות הליך הקבלה למושב, הרי שיש להחיל חובה זו גם על אגודה שיתופית, שהינה גוף בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים, העומד לפיקוח רגולטורי של רשם האגודות השיתופיות, מה גם שאת החלטת המושב ניתן לתקוף גם בגדרי עקרונות רחבים יותר מהמשפט הפרטי כגון הסבירות, תום-הלב ותקנת הציבור. -עוד נקבע, כי קודם לפניית המערער לבית-המשפט, היה עליו להגיש ערעור לאסיפה הכללית על החלטת ועד ההנהלה שלא לקבלו כחבר, בהתאם להוראות תקנון האגודה ולפי תקנה 2(ג) לתקנות האגודות השיתופיות [חברות], התשל"ג-1973.




עמ"נ (י-ם) 728/09 יעקב כהן נ' מעש כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, ניתן ביום 28.2.11 בבית-המשפט לעניינים מנהליים שבירושלים


עיקרי פסק-הדין:
בית-המשפט דחה בקשת רשות ערעור על החלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות וקבע כי מקום שלא נקבע מפורשות בתקנון האגודה, רשאי חבר ועד ההנהלה להיבחר ליותר משתי קדנציות רצופות וללא כל הגבלה.
המערערים הינם חברי האסיפה הכללית של מעש כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ. לטענתם, לא ניתן להבחר לכהונה שלישית בועד המנהל של האגודה הואיל והוראה מסוימת בתקנון האגודה קובעת: "בהתאם להוראות סעיף 3 בחלק ו' יבחרו חברי ועד ההנהלה באסיפה הכללית השנתית למשך שנה אחת ויוכלו להבחר שנית". עוד טענו המערערים כי זכות היסוד של כל אחד מחברי האגודה לבחור ולהיבחר מחייבת למנוע מצב בו חברי הועד היוצא יוכלו להבחר לתפקיד זה עד סוף ימיהם ולכן ראוי לפרש את הביטוי "ויוכלו להבחר שנית" כך שניתן יהיה לבחור בחבר הועד היוצא לקדנציה שניה ברצף ולא יותר מכך. בית-המשפט דחה את טענות המערערים וקבע כי הסעיף שלעיל אינו אוסר מפורשות על הגבלת כהונה של חבר ועד לשתי קדנציות רצופות ולו רצתה האגודה בכך היה עליה לקבוע זאת מפורשות בתקנון, כפי שנקבע בתקנונים של אגודות אחרות. בית-המשפט אף מוסיף וקובע, כי בשונה מטענת המערערים, זכות היסוד אינה רק הזכות להיבחר פעם אחת או פעמיים אלא הזכות לשוב ולהיבחר, ובלבד שבחירה זו מתנהלת בהליך דמוקרטי ומגשימה את רצון רוב חברי הגוף הבוחר.




בג"ץ 696/09 חזיז נ' מנהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 23.2.11 בבית-המשפט העליון


עיקרי פסק-הדין:
בית-המשפט דחה את עתירתם של בעלי נחלות בכפר רות להכשרת שימוש לא חקלאי שנעשה במבני חממות הממוקמים בתחומי חלקה ב' של הנחלות.
עיקר טענתם של העותרים היא, כי המבנה הטופוגרפי המיוחד בו מצוי כפר רות אינו מאפשר לעותרים לעשות שימוש שאינו חקלאי בתחומי חלקה א' המשמשת למגורים, ואשר נקבע לגביה כי ניתן לקיים בתחומה פעילות מסחרית שאינה חקלאית. משכך, יש לאפשר לעותרים לעשות שימוש שאינו חקלאי בתחומי חלקה ב'. בית-המשפט דחה את העתירה, וקבע כי: ראשית, לאור ההליכים האזרחיים והפליליים שהתנהלו כנגד העותרים בגין השימוש הלא חוקי בחלקות ב', לא ניתן לצפות שבאמצעות עתירה זו "יעקפו" העותרים את כל פסקי-הדין והצווים השיפוטיים שניתנו כנגדם. שנית, בית-המשפט אינו יכול להצהיר על כפר רות כ"ישוב הר" והכרה בחלקה א' של העותרים כחלקה מפוצלת, קרי, שחלק ממנה צמוד לבית המגורים וחלק בשטח המוגדר כיום כחלקה ב'. על העותרים למצות את ההליכים ולפנות ראשית למינהל מקרקעי ישראל ("המנהל"). שלישית, בית-המשפט אינו יכול להצהיר שחל על העותרים סעיף 15 להחלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל מס' 755, לפיו הועדה החקלאית רשאית "לאשר, במקרים מיוחדים, שימוש למפעל, על פי תנאי החלטה זו, בשטח שהוא חלק מנחלה, אך אינו צמוד לחלקה א' של אותה נחלה", הן בשל העובדה שהעותרים הגישו בקשה לפי סעיף זה לועדת החקלאות והועדה דחתה בקשתם עוד בשנת 2005, והן בשל העובדה שהחלטה זו אינה בתוקף לאור החלטה מס' 1101. לעניין בקשת העותרים לסעד חלופי, לפיו יורה בית-המשפט למינהל להכין תוכנית נפרדת לכפר רות, נקבע שאין זה תפקידו של המינהל להכין תוכנית נפרדת עבור כפר רות, וכי לא ניתן להסדיר במסגרת הליך משפטי תוכנית שלא עברה את המסלול הקבוע בחוק. בית-המשפט לא התעלם מן המצב התכנוני הלא פשוט בו מצויים תושבי כפר רות, אולם ציין שאין הוא יכול לתת את הפיתרון למצב זה, אלא לקוות כי הגורמים העוסקים במלאכה, ביניהם המינהל והועדה המחוזית לתכנון ובניה, יירתמו למציאת פתרון ולא יערימו קשיים על דרכם של תושבי כפר רות.




ת"א (ק"ש) 451-03 כפר בלום נ' גולן, ניתן ביום 14.10.10 בבית-משפט השלום בקרית שמונה


עיקרי פסק הדין:
החלטת מוסדות האגודה על מילוי התנאים להפסקת חברותו של חבר קיבוץ, לאחר עריכת שימוע לחבר, הינה תנאי בלעדיו לא ניתן לקבוע כי פקעה החברות. משלא מולאו כל הוראות הדין והתקנון להפסקת החברות, אין הקיבוץ זכאי לסעד של פינוי הנתבע, ואין הוא זכאי לצו מניעה שיאסור על הנתבע להיכנס לקיבוץ.
קיבוץ כפר בלום תבע את הנתבע, שהיה בעבר חבר קיבוץ וכיום מתגורר בו, בתביעה לפיצוי בגין נזקים שגרם בהריסת הבית בו התגורר בקיבוץ, וביקש צו מניעה קבוע לסילוק ידו של הנתבע משטח הקיבוץ. הנתבע היה חבר, עזב את הקיבוץ מספר פעמים, ומששב ביקש להתקבל לחברות בקיבוץ, והליך הבקשה להתקבל לא הושלם. עם זאת, בית-המשפט ראה לנכון לקבוע, כי חברותו של הנתבע בקיבוץ מעולם לא פקעה, מה גם שלצורך החלטת ועד האגודה על פקיעת חברות, לפי תקנון האגודה, חובה לקיים בירור ושמיעת החבר. אין בכך שהנתבע עצמו פנה אל הנהלת הקהילה להתקבל לחברות, ואף עבר מבדקים שונים וחתם על הסכם תושבות, כדי לרפא את הפגם, של אי קבלת החלטה כדין, בדבר פקיעת חברותו. לא עלה בידי הקיבוץ להוכיח, שהאגודה באמצעות איזה מבין מוסדותיה קבעה כי הנתבע אינו מקיים עוד את התכונות הדרושות לחברותו באגודה, או כי התקיימו בו התנאים לפקיעת חברותו באגודה מאליה. מכאן, הרי שלא פקעה חברותו של הנתבע בקיבוץ. מנגד הוכח, שהנתבע לא קיבל את הסכמת הקיבוץ לצורך הריסת המבנה בו התגורר כדי להקים תחתו מבנה חדש ולפיכך נפסק פיצוי כספי לקיבוץ. לאור האמור, מאחר שלא הוכח כי חברותו של הנתבע בקיבוץ פקעה, אין התובע זכאי לסעד של פינוי הנתבע ממקרקעי הקיבוץ, ואין הקיבוץ זכאי לצו מניעה שיאסור על הנתבע להיכנס לתחום הקיבוץ.




בר"מ 7722/09 סרוסי נגד קיבוץ עין-גב, ניתן ביום 15.4.10 בבית המשפט העליון


עיקרי פסק הדין:
נדחתה בקשת בני זוג לבטל החלטה של רשם האגודות השיתופיות הדוחה את בקשתם להירשם בפנקס החברים של קיבוץ עין-גב.
משה ומאיה סרוסי נישאו בשנת 1985 (להלן: "בני הזוג סרוסי"). בני הזוג סרוסי התקבלו כחברי קיבוץ לפני שנים רבות, משה מאז שנת 1963 ואילו מאיה מאז שנת 1981.

בשנת 1993 יצאו בני הזוג סרוסי לחופשת בת שנתיים ימים בדנמרק, ארץ מוצאה של האישה, ולשם כך חתמו עם הקיבוץ על הסכם להסדרת התנאים לשימור מעמדם כחברים בקיבוץ.
בהסכם נקבע כי אם לא ישוב חבר הקיבוץ לקיבוץ עם תום תקופת החופשה, ייחשב הדבר משום הודעה מטעמו על עזיבתו את הקיבוץ והפסקת חברותו בו.
בסמוך לתום תקופת החופשה שהוקצבה לבני הזוג סרוסי הם פנו לקיבוץ בבקשה להאריך חופשתם אולם נתקלו בסירוב כאשר בהמשך הודע להם שלא תאושר שנת חופש נוספת ובהתאם הועבר להם תחשיב דמי עזיבה.

בני הזוג סרוסי נותרו לגור בדנמרק מאז, והוסיפו לטעון כי חברותם לא פקעה ועל כן הגישו בשנת 2001 בקשה לרשם האגודות השיתופיות לפתיחת הליך לתיקון פנקס החברים בקיבוץ, לרבות מינוי חוקר ובדיקת סיווג חברותם בקיבוץ, אלא שבקשתם נדחתה וחוקר שמונה במסגרת הליך זה קבע כי השניים חדלו להיות חברי קיבוץ בחודש אוגוסט 1995 עם מסירת הודעתם על עזיבת הקיבוץ.

גם ערעורם של בני הזוג סרוסי לבית-המשפט לעניינים מנהליים על החלטת רשם האגודות השיתופיות נדחה, ולא נתקבלה טענתם כי חזרו מהודעתם בשיחה בע"פ שערכו עם מזכיר הקיבוץ.

בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא. מן הצד הפרוצדורלי קבע בית-המשפט, שאין הצדק לדון בבקשה "בגלגול שלישי" ורשות כאמור ניתנת רק כאשר עולה לדיון שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, אלא שאין כך הדבר במקרה דנן.
לגוף הבקשה פסק בית-המשפט, שחברותם של בני הזוג פקעה נוכח קיומו של ההסכם עליו חתמו ולאחר שהקשר בין הצדדים נותק ניתוק מוחלט עם עזיבתם את הקיבוץ, כאשר מנגד הקיבוץ מילא את התחייבויותיו לשם הפקעת החברות וממילא נהג בסובלנות והבנה כלפי בני הזוג סרוסי משאישר להם חופשה ומספר הזדמנויות לשימור מעמדם כחברי קיבוץ.




רע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נגד יפת לוי ומקורות חברת מים בע"מ, ניתן ביום 4.4.02 בבית המשפט העליון


עיקרי פסק הדין:
על אף שאין הוראה בחוק המים המאפשרת ניתוק בגין אי תשלום, הזכות למים הינה זכות המותנית בתשלום ועל כן רשות מקומית ובכלל זה ועד מקומי, רשאית לנתק מים לתושב בגין סרבנות תשלום (שלא בטענה של מצוקה כלכלית). שאלת טיבה והיקפה של הסמכות לא נידונה והושארה בצריך עיון.
מר יפת לוי ובני משפחתו המתגוררים ביישוב פוריה כפר עבודה, צברו חוב בגין אי תשלום מים במשך שנים רבות. שאר התושבים נשאו בנטל החוק במטרה למנוע ניתוק מים ליישוב מצד חברת מקורות.

בגין החוב האמור התנהלו תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרתן נפסק, לאחר דיון עיקרי בשאלת היריבות בין הצדדים, כי ליישוב לא היתה סמכות לנתק את המים ועל כן ניתן לצו האוסר הפסקת אספקת מים והישוב חויב בתשלום החוב שנצבר.

בית המשפט העליון קיבל הערעור שהוגש על-ידי הועד באמצעות משרדנו, ולאחר דיון עיקרי בשאלה אם חייב ועד מקומי להמשיך לספק מים לצרכן המסרב לשלם במשך שנים רבות, שלא בגין מצוקה כלכלית, וקבע כי בנסיבות אלו החלטת הוועד המקומי שלא לספק מים היא החלטה סבירה ובמסגרת סמכותו.

בית המשפט ציין, כי במקרה זה פעולת ה"ניתוק" מהווה ניתוק זמני להבדיל מניתוק של קבע, ועל כן אין להכלילה במסגרת המקרים המנויים בסעיף 102 לחוק המים, תשי"ט-1959, אולם יחד עם זאת קבע בית-המשפט כי לישוב קיימת סמכות להורות על ניתוק במקרה דנן שהרי צורך "לנתק" מים נובע ממצב הצבירה הנוזלי שלם המאפשר "חסימת" דרכם בצינורות כפי שניתן לעשות באספקת מצרך חיוני במצב מוצק, אשר רשות חייבת לספק ועל כן, הגם שאין הוראה בחוק המים המאפשרת ניתוק בגין אי תשלום, הזכות למים הנה זכות המותנית בתשלום.

בהחלטתו בית המשפט נתן משקל גם למערכת היחסים בין המושב השיתופי למר לוי ולעובדה כי חוב המים מתייחס למים לחקלאות שהם לצרכי עסקים ולא מים לצרכי קיום בסיסיים.





חידושי חקיקה, פסיקה ומאמרים:

חידושים בדיני אגודות שיתופיות

כתבו לנו

דוא״ל: korin@korinlaw.co.il 

שלוחת רמת ישי

חורש אלונים 10

רמת ישי

טל. 077-4509060  .Tel פקס. 077-4509061

שלוחת טבריה

יוחנן בן זכאי 1 בית הרמב"ם

ת.ד. 1616 טבריה, 14207

טלפון: 04-6721895  פקס: 04-6723003 

2019 המידע המובא באתר הוא כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. כל הזכויות באתר ובמידע המובא בו שמורות.